הכירו את רכז ההדרכה שלנו - איתמר ורדי

September 16, 2017

 

מציאת רכז הדרכה לעמותה היתה משימה מאתגרת ביותר. חיפשנו מוזיקאי, שגם מבין בהדרכה מוזיקלית אבל מבין גם בהדרכה באופן רחב יותר. מבין עבודה עם בני נוער מרקעים שונים, בעל ניסיון וכמובן בעל תשוקה לקדם נוער באמצעות מוזיקה. מישהו עם הבנה ואמונה בכוחה של המוזיקה לייצר שינוי עבור בני הנוער, לייצר חיבורים שאינם ברורים מאליהם, להעצים ולטפח ואת הכל לעשות מתוך שמחה וחגיגת המוזיקה באשר היא. מצאנו את איתמר!

לאיתמר תואר בחינוך הבלתי פורמלי ולימודי הפקת מוזיקה באולפן. הוא גדל בתנועת הנוער העובד, הדריך והיה אחראי על מאות בני נוער. מאוחר יותר ריכז קן של התנועה וגם המשיך הלאה בבגרותו בתנועת בני ישראל. השתכן בעפולה והקים שם את מרכז המוזיקה הגדול, שהפך להיות ממרכזי התרבות לנוער המשמעותיים בעיר. אני (ציפי) הייתי שם באירוע הסיום האחרון – בואו - וואו !!

 

איתמר – מה לך ולמוזיקה?

בכיתה ו' אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללמוד לנגן בגיטרה, וככה התחלתי ללמוד מוזיקה קלאסית. למרות שהתחלתי ממש לאהוב מוזיקה רק סביב כיתה ט' כשהקמתי להקת מטאל יחד עם חברים מבית הספר. בתיכון התחלתי להתעניין בקיובייס ובתחום האולפן הביתי שהיה אז הרבה פחות מפותח מהיום, אך הצד הטכני של הפקת מוזיקה מאוד משך אותי.

אחרי התיכון הלהקה התפרקה ואני התחלתי להיפתח לסגנונות מוזיקה מגוונים יותר, אבל המשכתי לנגן ולכתוב רק לעצמי. בשנים האלה התרכזתי בעיקר בעיסוק שלי בחינוך. תמיד שמעתי המון מוזיקה והתייחסתי לזה בתור אחת האהבות הגדולות שלי, אך תקופה ארוכה העיסוק במוזיקה הרגיש כמו חלום שהוזנח.

רק כשנכנסתי לעבוד במרכז הנוער בעפולה חזרתי לעסוק במוזיקה באופן משמעותי. דרך העבודה עם החניכים, ובגלל שנדרשתי לכל מיני מיומנויות חדשות, נפתחתי לעולמות חדשים – הלכתי ללמוד הפקה מוזיקלית, למדתי לתקלט ולמדתי להכיר ולאהוב סגנונות מוזיקליים חדשים כמו פופ, מוזיקה אלקטרונית, היפ הופ ומזרחית. התחלתי גם ליצור מוזיקה מקורית משלי והתעמקתי מאוד בתחום ההפקה באולפן. היום אני כבר לא יכול בלי זה, אני מרגיש שאני חייב לעסוק במוזיקה ובחינוך.

ספר על השנים הראשונות בעפולה – מה היה שם ואיך זה גדל להיות הדבר שזה היום – מה נדרש ממך כדי שזה יקרה?

מרכז הנוער בעפולה הוא פרויקט משותף של עיריית עפולה ביחד עם תנועת דרור ישראל. בשנת 2011 כשנכנסתי לעבוד במרכז הנוער, כבר פעלו שם צוות מדריכים חברים שלי מהתנועה, שהפעילו תחומים אחרים במרכז. היה שם אולפן הקלטות שנתרם ע"י תורמים מחו"ל, ועמד שומם כשנתיים. היה ניכר לפי הציוד שנקנה שהיה רצון להשקיע במקום, אבל לא ממש היה תכנון אמיתי מה בדיוק יקרה שם. אז המצאנו את השם "התחנה", ובהתחלה חיפשתי להקות נוער מקומיות. מהר מאוד הבנתי שפשוט אין כאלה. למרות שהיו הרבה מאוד בני נוער מנגנים בעפולה, להקות לא היו – כי לא היה איפה לנגן, ולא היה איפה להופיע, ולא היתה תרבות כזו. החלטתי להקים להקות חדשות - הסתובבתי בין בתי הספר וחיפשתי נגנים. הצלחתי להקים בערך 3 להקות. המפנה היה בקיץ, כשהחלטנו לעשות פרויקט הקלטות – "עבודה עפולאית". עשינו אודישנים והגיעו המון ילדים – מספר החניכים הכפיל את עצמו ברגע למעל חמישים חניכים החברים ב-9 להקות. אחרי הקיץ הזה "התחנה" ממש צברה תאוצה. בני הנוער הביאו אחד את השני, ויזמנו עוד ועוד פרויקטים – קורס דיג'יי, קבוצת ראפ, קורס מוזיקה אלקטרונית, קבוצת הגברה. יצרנו יותר ויותר אירועים והופעות שאליהם התכוננו – ערבי להקות, הופעות מחווה, הופעות אקוסטיות, טקסי זיכרון. אני חושב שבשנה השנייה הדרכתי לבד משהו כמו 80 חניכים. זה היה מטורף לחלוטין... הייתי גם צריך ללמוד המון דברים בגלל הצרכים שעלו – הפקה באולפן, הגברה ותאורה, תקלוט, לנגן על תופים, לנגן סגנונות שונים. בהמשך הצטרף אלי מדריך נוסף בשם ג'ניה והפכנו לשותפים וחברים טובים ממש

 

ספר על מקרה אישי, בו הבנת במיוחד את הכוח העצום שיש לעבודה המוזיקלית עבור בני הנוער 

אחד החניכים המרכזיים ביותר בתחנה, היה ילד עם המון קשיים. הוא הגיע אלי דרך העו"סית בבית הספר הדתי בעפולה. מערכת החינוך לא ידעה להתמודד איתו ומהר מאוד הוא נפלט ועבר ללמוד בקידום נוער. זה היה מאוד לא מובן מאליו שהוא יגיע אלינו כי הוא היה מאוד שונה משאר החניכים, מן ילד שרק מצפים ממנו להסתבך ולהיכשל. אבל אז גילינו שהבחור הוא פנומן מוזיקלי מטורף – מנגן בתופים, כלי הקשה, קלידים, בס, גיטרה ושר מדהים – כל זה בלי לקחת שיעור אחד במוזיקה. בנוסף הוא גם בחור מקסים עם לב זהב, כך שמהר מאוד הוא הפך לכוכב, והלהקה שלו היתה הלהקה המזרחית הראשונה בתולדות המועדון.

לאחר הרצח של משפחת דוואבשה ז"ל בכפר דומא והרצח של שירה בנקי ז"ל במצעד הגאווה בירושלים החלטנו לקיים עצרת מחאה והזדהות בעפולה. שלחנו הודעת הזמנה לכל החניכים בוואטסאפ, כשהיה לי ברור שלא כולם יגיעו, בטח לא אותו חניך שהוא באמת בחור מקסים, אך מחזיק בעמדות גזעניות והומופוביות. כשראיתי אותו בעצרת התרגשתי ממש. ניסיתי לחשוב איך זה הגיוני שהוא הגיע – אני לא יודע אם הוא בעצמו היה בטוח למה הוא בא, אבל אני חושב שבמפגש המוזיקלי איתי ועם שאר החניכים, הוא זיהה טוב, והוא פשוט רצה להיות טוב. מבחינתי זו היתה הוכחה לכך שמוזיקה יכולה ליצור גשרים וחיבורים מדהימים בין אנשים, הרבה יותר ממילים.

 

ספר באילו קשיים נתקלת ?

הכי קשה היה לי עם חניכים שמחליטים להפסיק להגיע. לקחתי את זה אישית והייתי אוכל את עצמי על הילדים שפספסתי. בשלב מסוים הבנתי שברוב המקרים אם מרפים מהם הם כבר חוזרים בעצמם אחרי שנה או שנתיים, אבל עדיין יש כמה ילדים שאני מרגיש שלא הצלחתי לייצר להם את המקום שהם היו צריכים.

במה שונים לדעתך לימודי המוזיקה לבני נוער "בסיכון" מלימודי מוזיקה לנוער "נורמטיבי"?

בתחנה רוב הזמן היה קשה לעשות את ההפרדה הזאת, מאחר וההשתתפות בפעילות היא על בסיס וולונטרי לחלוטין. ברוב הפעמים גם בני הנוער שהגיעו ממצב סוציו אקונומי גבוה יותר, היו נתונים במצבי סיכון שונים. עם זאת אני חושב שבני הנוער המוגדרים "בסיכון" מביאים איתם איזשהו מחסום ראשוני קשה יותר של חשדנות. יש צורך להשקיע הרבה מאוד אנרגיה ביצירת אמון – בינם לבין המדריך, בינם לבין שאר החניכים, ובינם לבין עצמם. הם עלולים לשחזר את המשבצת אותה הם תופסים בבית הספר, או במסגרות אחרות, ולהביא איתם תסכול רב. לא תמיד מצליחים להתגבר על המחסום הזה, אבל ברגע שזה קורה ההדרכה נעשית הרבה יותר אישית וחורגת מעבר לתחומי החזרות ושיעורי המוזיקה.

   ופה אפשר לשמוע את כל האלבומים של עבודה עפולאית

 

כיצד אתה חושב פעילות מסוג זה יכולה לתרום לחברה ומה אתה רואה לנגד עיניך שיכול להתפתח מפעילות זו?

אני חושב שהתחנה יצרה שינוי תרבותי גדול מאוד בעפולה. לא רק בחייהם של אותם נערים ונערות שהגיעו לנגן אצלנו, אלא ממש בכל העיר. היום בעפולה יש תרבות מקומית של נוער – יש הופעות, יש אירועים, יש 6 דיסקים שיצאו, עשרות שירים שנכתבו. ביום הזיכרון לחללי צה"ל כל שנה 250 בני נוער באים להקשיב למופע רוק של שירי זיכרון שהחברים שלהם יצרו. זה דבר שמשנה עיר.

אחד החניכים שסיים כיתה יב' ושמע שאני מסיים את תפקידי אמר לי שהוא לא מוכן שאני אעזוב. שאלתי אותו – מה אכפת לך? הרי גם אתה עוזב... הוא ענה לי: "נכון, אבל אני רוצה לבוא לחברים שלי בתל אביב ולהגיד להם – לנו יש משהו שלכם אין".

אני מחכה שהחניכים שלי יסיימו את הצבא יחזרו לעפולה וייקחו על עצמם את התחנה, ויפתחו "התחנה" למבוגרים, ויפתחו מועדון הופעות או כל דבר אחר. שיביאו את החלומות שלהם דווקא לעפולה... למרות שכמובן גם אם הם יחלמו במקומות אחרים אני עדיין אשמח.

 

ולסיום - ספר לנו על הצלחה מרגשת בה נתקלת במהלך פעילותך עם בני נוער באמצעות המוזיקה.

לפני כמה ימים חניך שלי הופיע ברדיו הקצה עם שיר מקורי שלו. הבחור הזה, שכבר הספיק להשתחרר מהצבא, כשהיה בכיתה יא' הוא לא הפסיק להציק לי עד שפתחתי קבוצת ראפ בתחנה. כמובן שאני לא לוקח את הקרדיט על הדרך המדהימה שהוא עשה לגמרי בעצמו, אבל כן הרגשתי גאה על זה שאולי יש לי חלק קטן בלתת מקום לחלום של הבחור הזה, שלא מוותר לא משנה מה.

 

 

Share on Facebook
Please reload

פוסטים מובילים

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

פוסטים אחרונים
Please reload

ארכיון חפש על פי חודש
Please reload

חפש לפי תיוג
Please reload

עקוב אחרינו
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

​​Call us:

03-5-500-600

052-4526700